פקקת ורידים תסחיפית (VTE) כוללת פקקת ורידית עמוקה (DVT) ותסחיף ריאתי (PE), ועלולה לגרום לתחלואה ולתמותה משמעותיים. הטיפול האנטיקואגולנטי מפחית את חומרת התסמינים ומפחית סיכון להישנות, אולם מעלה את הסיכון לדימומים שעשויים להיות קטלניים. לכן, דרוש איזון בין יתרונות הטיפול לבין הסיכונים.
עוד בעניין דומה
חלוקת שלבי המחלה לשלושה (חריף: 5-10 ימים ראשונים; ארוך טווח: עד 3 חודשים; מורחב: אחרי 3 חודשים) והבנת האתיולוגיה (התעוררה בשל סיבה חולפת או לא, או מלווה ממאירות) יכולות לשפר את הטיפול.
השלבים החריף וארוך הטווח יטופלו באופן זהה כאשר לא מדובר ב-VTE נלווה לממאירות, והאתיולוגיה בשני אלו רלוונטית לגבי המשך הטיפול בשלב המורחב. VTE נלווה לממאירות יטופל באופן נפרד בכל שלבי המחלה. סקירת ספרות זו נועדה לרכז את הידוע בנוגע לטיפול בהתאם לשלבי המחלה והאתיולוגיה.
עיקרי המסמך:
- מרבית מקרי ה-DVT יכולים להיות מטופלים בקהילה בשלב החריף בזכות הפרין קל משקל (LMWH) ונוגדי ויטמין K.
- הפיתוח של נוגדי קרישה פומיים חדשים מקל אף יותר את הטיפול בשלב החריף, כאשר ניתן להשתמש בשני נוגדי קרישה במונותרפיה, ללא צורך ב-LMWH.
- חולים עם PE יכולים גם להיות מטופלים בקהילה בשלב החריף, החלטה התלויה בפרוגנוזה ובחומרה.
- טרומבוליזיס צריך להיות שמור רק למקרים חמורים של VTE.
- התקנת מסנן בווריד הנבוב התחתון שמורה למקרים בהם יש קונטרה-אינדיקציה לנוגדי קרישה.
- באופן כללי, VTE צריך להיות מטופל 3 חודשים ב-LMWH, נוגדי ויטמין K או חסמים ישירים של פקטור 10a או 2a. לאחר תקופה זו ההחלטה לגבי המשך צריכה להתבסס על האתיולוגיה ולקחת בחשבון את הסיכון לדימום.
החוקרים מסכמים, שנוגדי קרישה כנראה יישארו הבסיס הטיפולי ב-VTE, ויש לשקול את הסיכונים מול התועלת מטיפול. יש להתאים את הטיפול לכל מטופל אינדיבידואלית. דרוש מחקר נוסף בתחום על מנת להעריך טוב יותר את הסיכון בכל חולה.
ערכה: ד"ר שירי אלפרט
מקור:
Wells P.S., Forgie M.A., Rodger M.A. Treatment of Venous Thromboembolism. JAMA. 2014;311(7):717-728.