במחקר זה נבדק הקשר שבין עישון לפעילות דלקתית, היענות לטיפול ותגובה לטיפול בקרב מטופלים עם דלקת מפרקים ספחתית (psoriatic arthritis - PsA), אשר מתחילים לראשונה טיפול במעכבי TNF-α.
עוד בעניין דומה
מחקר עוקבה תצפיתי זה התבסס על המרשם הדני DANBIO. בוצעו ניתוחי קפלן-מאייר וניתוחי רגרסיה לוגיסטיים על שם קוקס עם ריבוד לפי סטטוס עישון (בהווה/בעבר/לעולם לא) עבור היענות לטיפול, תגובות ACR20י, ACR50 ו-ACR70 ותגובה טובה לפי קריטריוני EULARי(The European League Against Rheumatism).
ניתוחים נוספים בוצעו עם ריבוד לפי מין וסוג התרופה המעכבת TNF-α: אדאלימומאב (Adalimumab – Humira), אטנרצפט (Etanercept - Enbrel) ואינפליקסימאב (Infliximab - Remicade).
מבין 1,388 מטופלים עם PsA שהשתתפו במחקר, סטטוס העישון היה ידוע לגבי 1,148 (83%) מטופלים: 33% מעשנים בהווה, 26% שעישנו בעבר ו-41% שלא עישנו מעולם. תקופת המעקב נמשכה בממוצע 1.22 שנים.
בקו הבסיס היו מעשנים בהווה, בהשוואה למשתתפים שלא עישנו מעולם, עם מדד מסת גוף (BMI) נמוכה יותר (27 לעומת 28 kg/m2), משך מחלה קצר יותר (3 לעומת 5 שנים), עם מספר נמוך יותר של מפרקים נפוחים (2 לעומת 3), עם ציון גבוה יותר בסולם חזותי-אנלוגי (VAS) גלובאלי (72 לעומת 68 מילימטרים), כמו גם עם ציון נמוך יותר בסולם VAS לתשישות (72 לעומת 63 מילימטרים) וציון גבוה יותר בסולם הערכה כללית (Health Assessment Questionnaire – HAQי; 1.1 לעומת 1.0).
מעשנים בהווה נענו למשך זמן קצר יותר לטיפול התרופתי בהשוואה ללא מעשנים (1.56 לעומת 2.43 שנים) והיו עם שיעורי תגובה נמוכים יותר לפי קריטריוני EULAR בשישה חודשים (23% לעומת 34%) ועם שיעורי תגובה נמוכים יותר לפי ACR20י(24% לעומת 33%) ו- ACR50י(17% לעומת 24%), בפרט בקרב גברים.
מעשנים בהווה הראו היענות נמוכה במיוחד לטיפול באינפליקסימאב (יחס סיכון: 1.62) ואטנרצפט (1.74) בהשוואה ללא מעשנים, אך לא לטיפול באדאלימומאב (0.80).
לסיכום, מעשנים בהווה הסובלים מ-PsA היו עם תוצאים גרועים יותר, היענות קצרה לטיפול התרופתי ותגובות פחותות למעכבי TNF-α, בהשוואה ללא מעשנים. ממצאי המחקר היו מובהקים במיוחד בקרב גברים ומטופלים הנוטלים אינפליקסימאב או אטנרצפט.