פרופ' משנה תמר תדמור, מנהלת המכון ההמטולוגי, המרכז הרפואי "בני ציון", על הספר "להיות רופא במאה ה-21", מאת איילה ראובן-ללונג:
עוד בעניין דומה
הספר "להיות רופא במאה העשרים ואחת" מתאר באופן מקורי את השינויים הרבים שעולם הרפואה עובר בשנים האחרונות ואת המסע אליו יצטרך לצאת כל אחד מאתנו הרופאים, ללא קשר לתחום התמחותו, כדי להצליח בעולם החדש שנוצר ולהמשיך להיות רופא הראוי למטופליו.
בחירתה של איילה להעביר את המסרים החשובים להצלחה בעולם הרפואה החדש כסיפור, מקל על הקורא להפנים את המסרים העיקריים והופך את הקריאה למהנה ומעניינת.
בלב הסיפור נמצא ליאור, רופא מוכשר שסיים את לימודי הרפואה בהצטיינות, אך נתקל בקשיים כאשר התאוריה הופכת לעבודה יומיומית. לאחר משוב לא פשוט ממנהל המחלקה מבין ליאור שעל מנת לרכוש את סט היכולות החשוב להמשך הצלחתו כרופא וכמנהיג רפואי בעתיד עליו לצאת למסע שונה מזה שעבר עד כה.
יחד עם רונה, אשר מדריכה אותו בתהליך זה, יוצא ליאור למסע מרתק לחמש היבשות – בכל יבשת מוצא ליאור "אוצר", ז"א: תובנות משמעותיות להמשך הצלחתו המקצועית והאישית במציאות החדשה בה כולנו פועלים.
פרק 1
הזרעים ליציאה למסע האישי שלי, כרופא בכיר בחטיבת הנשים, נטמנו בשיחת המשוב השנתית עם יוני, מנהל המחלקה שלי, במשרד המרווח שלו בקצה המחלקה. את השיחה ואת מה שבא בעקבותיה אני זוכר לפרטי-פרטים. אני בעיקר זוכר את עצמי מגניב מבטים לצדדים בסוף המשוב שלו – בודק אולי בכל זאת יש עוד מישהו בחדר, כי פשוט לא ייתכן שהוא מדבר עלי...
יוני, כלומר ד"ר יונתן שגב, היה מנהל מחלקה יוצא דופן. כמו מנהלים אחרים בבית החולים שלנו, הוא היה מאוד ממוקד בפן הרפואי-קליני. אבל בשונה מהם, הוא לא הסתפק בכך שנטפל בהצלחה במטופלות שלנו בחטיבת הנשים. הוא הכיר את כולנו במחלקה, טיפח אווירה משפחתית והעדיף שייקראו לו בשמו הפרטי. היה לו חשוב להבין את אופן החשיבה של כל אחד מחברי הצוות, הוא ניסה לעודד אותנו לאמפתיה, לגמישות, ליצירתיות, לצמיחה ולהתפתחות אישית ומקצועית, ולכן הקפיד לתת משוב באופן פרטני לכל אחד מהרופאים במחלקה, פעם בשנה.
כריכת הספר "להיות רופא במאה ה-21", מאת איילה ראובן-ללונג
על הנייר, כל מנהלי המחלקות היו אמורים להעביר משוב פעם בשנה. בפועל זה לא תמיד נעשה, וגם אם כן, אז בצורה שטחית. לכולנו היה ברור שהמנהלים לא ממש מאמינים במשוב הזה, ורואים בו בעיקר בזבוז של זמן יקר, על חשבון ההתמקדות בעבודה השוטפת שכולנו טובעים בה ממילא. אבל לא ד"ר שגב – הוא דיבר במונחים של תהליך, ואמר שהוא רואה את עצמו אחראי להוביל כל אחד ואחת מאיתנו למיצוי היכולות שלנו כרופאים וכמנהיגים רפואיים. סוג של מנטור אמיתי. נשמע טוב, לא? אבל האמינו לי שבאותה תקופה הייתי מוותר על מנהל כזה בשמחה. כל מה שרציתי היה סביבת עבודה שקטה, שתאפשר לי להוכיח את עצמי כרופא יוצא מגדר הרגיל.
כמו שתי שיחות המשוב בשנתיים הקודמות, גם זו התמקדה תחילה בצד הרפואי-מקצועי, אך גלשה במהרה למחוזות אחרים. ההתחלה היתה דווקא מבטיחה: יוני החמיא לכישורים הקליניים הגבוהים שלי וציין לחיוב את המסירות שלי להתעדכנות בכל מחקר חדש שיצא. אבל רגעי החסד חלפו עד מהרה כשהוא התעקש להסביר לי למה ואיפה אני תקוע, לדעתו, ואיך אפשר לשנות את זה.
הוא התחיל להעלות דוגמאות ספציפיות למקרים שלדעתו ממחישים את הבעיות שלי.
"אתה יודע שלאחר לבטים רבים ביקשתי ממך, כרופא בכיר, להיות אחראי על המתמחים במחלקה. זוכר את מה שקרה לפני חודשיים עם תמר, אחת המתמחות שלנו?" הוא שאל והמשיך מיד, "היא היתה חייבת להיות בבית עם הבת שלה שחלתה בשפעת קשה. כשהיא הודיעה לך שהיא חייבת לצאת, היא ציינה שדאגה לכך שהצוות יוכל להסתדר גם בלעדיה. התגובה שלך היתה ממש קיצונית וחסרת אמפתיה. גרמת לה לצאת מפה בדמעות כשרמזת לה שהיא לא ממש מחויבת למחלקה ולמטופלות שלנו..."
רציתי להגיד לו שהוא טועה במסקנה שלו, שהוא לא רואה את הצד שלי בסיפור, אבל הוא המשיך, "או למשל בפרויקט המחקר הבינלאומי האחרון בו השתתפנו, כשהיינו צריכים לעבוד בצמידות לחוקרים מארצות הברית ומנורבגיה. מנהל המחקר ביקש להחליף אותך, ולמה? כי לא הסתדרת עם הרופאים האחרים. הוא טען שנתת לכולם תחושה שמה שאתה אומר זה הדבר היחיד שנכון לעשות. אף אחד לא ממש הצטער כשהודיעו שאתה כבר לא חלק מצוות המחקר...
"שלא לדבר על הוויכוחים האינסופיים שלך עם הצוות הסיעודי. לא אחת דיברנו, בפגישות הבוקר שלנו, על כך שהרפואה הפכה להיות ספורט קבוצתי והצוות הסיעודי קריטי ליכולתנו להעניק לכל מטופל טיפול איכותי ואנושי. אתה צריך לשמוע איך האחיות מדברות עליך כשהן רואות שאתה הכונן. ועל זה תוסיף משפחות שמתלוננות על סגנון הדיבור שלך. אין מטופלת שלא אומרת שאתה איש מקצוע מצוין, אבל באותה נשימה, הן אומרות שאתה חסר רגישות ואמפתיה – לא ממש שואל לשלומן, לא מסתכל להן בעיניים ואפילו לא מקשיב באמת כשהן מנסות להעביר מסר, וחותך אותן באמצע באופן מעליב.
"או, לפני חצי שנה," הוא המשיך, "כשפרופ' גולן, מנהל בית החולים, הוביל את השינוי הארגוני אשר, מבחינתו, היה קשור ליכולת שלנו כבית חולים להמשיך להצליח... ומה היתה התגובה שלך? לא פספסת שום הזדמנות ושום פורום כדי לומר כמה אתה מתנגד לשינוי. לא נתת אפילו הזדמנות, ולא ניסית להבין לעומק את מהות השינוי. במקום זה הסברת לכולם למה צריך להימנע מהשינוי, ולמה המצב הקיים טוב בהרבה מזה שהשינוי יוביל אליו. לאורך כל הדרך לא שידרת פתיחות מחשבתית, ובוודאי לא התנהגותית."
בשלב הזה הוא המשיך לדבר במושגים של פתיחות מחשבתית, כישורים בין-אישיים, יכולת הסתגלות למצבים חדשים, יצירתיות ואינטליגנציה רגשית. אני זוכר שאמרתי לעצמי, הנה, שוב מגיע החלק של הג'יבריש, כמו בכל שנה. יופי, סימן שאנחנו לקראת סוף הפגישה. עוד כמה דקות של שתיקה והנהוני ראש אקראיים מצדי – ואני בחוץ.
לא הייתי הרופא היחיד בצוות שלנו שנרתע ממילים כמו "מיומנויות רכות", עם כל הקונוטציות הדביקות שנלוות אליהן. רובנו חשבנו שהכנסת עולם מושגים רגשי מסוג זה לעולם הרפואה, שדורש מיומנויות מקצועיות קשיחות ויכולת קוגניטיבית גבוהה, היא קונספירציה של אנשים לא מוכשרים במיוחד, שלא מצאו דרך מכובדת יותר להתפרנס.
אבל הפעם זה לא עבר חלק. בשלב מסוים עצר יוני את שטף הדיבור שלו ואמר, "שמע ליאור, אתה מבחינתי אתגר אמיתי. אני באמת חושב שיש לך יכולות מקצועיות גבוהות, אבל בכל מה שקשור לאמפתיה וכישורים בין-אישיים, פתיחות, כושר הסתגלות ויצירתיות, אני לא רואה שום התקדמות ביכולות שלך. פשוט, לא נראה לי שאוכל כרגע לקדם אותך לתפקיד מנהל יחידה. בכנות, ניכר שאין לך את סט היכולות הדרוש כדי להנהיג. אני חושב שכדאי שתקבע פגישה עם מרווה, דבר איתה ונראה איך אנחנו מתקדמים. כי לאורך כל התקופה שאתה עובד במחלקה, אני לא רואה שום שיפור בכל מה שנוגע לאינטליגנציה רגשית ויכולות ניהוליות, אפילו לא התחלה של תהליך. אתה פשוט נעול על זה שאתה רופא טוב ושאנשים לא משתנים והאמת היא שאני, כמנהל שלך, מרגיש פיספוס גדול."
זה היה השלב שבו הגנבתי מבטים לצדדים לראות אם יש עוד מישהו בחדר, כי אני לא רגיל לשמוע את השם שלי בסמיכות למילים כמו "אין התקדמות" או "אין תהליך". אני הרי סיימתי את לימודי הרפואה בהצטיינות יתרה, תוך כדי לימודי ה- PhD. תמיד הייתי סחורה חמה בשוק, וכל מי שנמצא סביבי רואה בי מצליחן.
אז מאיפה מגיע עכשיו הסיפור הזה של "לא אוכל לקדם אותך"? איך כל הסיפור הזה של גמישות, כושר הסתגלות וכישורים בין-אישיים קשור לכאן? הרי לא הגעתי לתפקיד שלי על תקן מורה בבית ספר יסודי או עובדת סוציאלית. ובכל זאת, בזמן האחרון באמת החמצתי שתי הזדמנויות קידום, אף על פי שכולם יודעים שמבחינה מקצועית אני הרופא המתאים ביותר לכך. האמת היא שגם בבית החולים הקודם בו עבדתי לא ממש התקדמתי כמו שהייתי רוצה וכמו שהייתי יכול, לדעתי, וכבר כמה חודשים טובים אני מסתובב בתחושה שהקריירה שלי לא נסקה לגבהים שהיתה אמורה להגיע אליהם... אז מה יש פה שאני לא מבין?
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
